<h1>פירוש הרשב"ם על שבת</h1>
<h2>דף לד:</h2>
רש"י סוד"ה ראה שני בין השמשות ומליקת חולין נבילה. תוספ' וכתיב כל נבילה וטריפה לא יאכלו הכהנים. ועל ספק מליקה נאמר המקרא, שלא הותרה מספק. ואע"פ שאין הכהנים אוכלים, מגינה היא על הבעלים עד שיוודע הספק. דומיא דאשם תלוי. אלא שזה נאכל וזו אינה נאכלת. ואין אכילתה מעכבת מלהגן עליו. דהבאתה להגן היא, ולא לכפרה, שהרי ספק הוא לקרבן ודאי.
<h2>דף סט:</h2>
חידוש. חידש רבינו שמואל. והא דאמרינן הא מני מונבז היא. ופירש רבינו זקיני, אבל רבנן דפליגי עליה דמונבז סברי להו כר' ישמעאל דאמר במסכת שבועות אינו חייב אלא על העתיד לבא. וקשיא לי על פירוש זה דהא בר פלוגתיה דמונבז היינו ר"ע [לעיל ס"ח:], ור"ע איהו בר פלוגתיה דר' ישמעאל בשבועות, כדתניא [שבועות כ"ו.] אין לי אלא להבא לשעבר מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם [בשבועה] דברי ר"ע, ר' ישמעאל אומר כול'. העבודה, אין תירוץ לקושיא זו. ואפילו בלא קושיא [זו] לא יתכן לפרש כן, שבשביל שאין אנו יודעין לפרש במה יהא שוגג לרבנן, מאחר דשגגת קרבן לאו שמיה שגגה, לא נכון לדחוק ולומר שלא חייב הכתוב בשעבר, דהא ר' [עקיבא] אמר לכל אשר יבטא ואפילו לשעבר. ומוטב הוה להו למימר הכא גזירת הכתוב דשגגת קרבן שמה שגגה גבי לשעבר, אבל להבא צריך לשוגג בלאו שבה. ברם כך צריך לפרש לפי הקושיא שהוקשה לאביי, דאמר לרבנן דפליגי אמונבז בעינן שישגוג בלאו שבה, ואפילו בשבועת ביטוי לשעבר. ואי משום האדם בשבועה דבעינן שיהא דעתו עליו בשעת שבועה, הרי דעתו מיושבת עליו בענין זה, והכא במי שאמר "יודע אני שאני נשבע לשקר שהרי אכלתי ואני נשבע שלא אכלתי אבל איני יודע אם יש בה לאו אם לאו". אבל סבור שיהא בה איסור עשה. ובזה אדם בשבועה קרינא ביה, דאע"ג דאינו בקי בפסוקים, אדם בשבועה הוא. דכיון דלרבנן [דסברי] שגגת קרבן לאו שמה שגגה, על כרחך צריך שיהא שוגג בלאו. והא קמ"ל הברייתא דנקט האי לישנא, דאפילו שגגת קרבן שמה שגגה. אבל הוא הדין שתהא מודה דבהאי ענינא יהא חייב. והכי מוכח בשבועות. דהאדם בשבועה לא בא למעט אלא מי שסבור בשעת שבועתו שבאמת נשבע, כגון תלמידיה דרב דמר אמר הכי אמר מר בשבועה ומר אמר איפכא ואמרינן דשניהן פטורין דאנוסין היו מהאדם בשבועה, לאפוקי שהוא שכח מה שאמר לו רב. אבל הנשבע ויודע שמשקר ושגג בלאו, האדם בשבועה קרינא ביה וחייב. (וקי"ל) [וקאמר] הא מני מונבז היא, דאי אליבא דרבנן, הכי הול"ל איזוהי שגגת שבועת ביטוי לשעבר "אמר אני יודע ששבועה זו היא שקר אבל איני יודע אם חייבין עליה לאו. [כך מצאתי] בפירושים של ר' אליקים.
<h2>דף עא:</h2>
למ"ד במסכת כריתות בפרק דם שחיטה [כריתות כ"ב:] אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה לענין ספק, כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חולין ואחת של הקדש ואינו יודע איזו מהן אכל, ר"ע אומר יביא אשם תלוי מספק, ולכשיוודע לו דשל הקדש היתה יביא קרן מעילה וחומש ואשם ודאי על שנודע לו עתה שהוא ודאי קודש אכל. א"ל ר' טרפון מה לזה מביא שני אשמות אחד מספק ואחד לכשיוודע, אלא יביא מעילה וחומש ואשם ומתנה אם בוודאי מעלתי, כלומר אם בוודאי אני לידע דשל הקדש אכלתי הרי זו מעילה וחומש, ואשם זה יהיה לשם אשם ודאי, ואם ספק מעילה, שאין עתיד ספיקי להוודע לי, יהא אשם זה אשם תלוי, ומעילה וחומש יהיו לנדבה. אבל לענין שאר איסורין, כגון חלב ודם, שחייבין על היוודען חטאת ועל ספיקן אשם תלוי, כולן בין לר' עקיבא בין לר' [טרפון] יביא שני קרבנות. דכיון שמביא על היוודע חטאת שהיא נקיבה, ועל לא הודע אשם תלוי שהוא זכר, דאינן באין ממין אחד, הילכך לסתם לא מיפטר בקרבן אחד. אלא על הוודעו חטאת ועל לא הודע לו אשם תלוי. כי פליגי לענין מעילות, כדאמרן, דר"ע מדמה להו לשאר איסורי, ורבי טרפון סבר בשאר איסורין הוא דלא מיפטר בקרבן [אחד] משום דאין באין ממין אחד אבל לענין אשם מעילות דבין על לא הודע לו בין הודע לו מביא ממין אחד מה לזה מביא שני אשמות. והיינו דאמר עולא למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה, דהיינו רבי טרפון דאמר אע"ג (דאיתיידע) [דלא איתיידע] ליה עדיין דאכל קודש מצי מייתי אשם [אחד] ומתנה, כדאמרינן לעיל. בנימוקי רבי.
<h2>דף פד:</h2>
חידוש. [חידש רבינו שמואל] שנאמר כי כארץ תוציא צמחה והא דמפקינן מקרא, משום (דלא) [ד]ס"ד למימר לא תזרע שדך כלאים (דהוה) [דהכי] קאמר, אפילו בשדה גדול אי אתה יכול לזרוע שני מינין, קמ"ל האי קרא ששה, אע"פ שאינה רגילה להיות גדולה כל כך יכולין לזרוע [בה] ה' זרעונין. תוציא צמחה, וזרועיה תצמיח מיותר הוא דהוה מצי למיכתב כי כארץ וכגנה כן יצמיח י"י אלהים צדקה כול'.
<h2>דף פה.</h2>
לא ינקי מהדדי. היינו סברת התלמוד, שאותה הרחקה שעשו חכמים גבי גרעין שבאמצע הערוגה, כשיעור יניקה עשו, דהיינו הרחקה גמורה, אפילו במקום דליכא היכירא אחרת, כגון שאינו יכול לינק זה מזה. שנעשו [בני] חורין. כדאמרינן בעלמא [ב"ק מ"א. קידושין נ"ו:] יצא פלוני נקי מנכסיו. דכתיב בשעיר ישבו החורים לפניו ובני עשו ירשום וישמידום וגו'. גבוליה בכמה. ואליבא דרב דלית ליה ראש תור ירק בערוגה נפקא מינה מהא דפירש במשנה גבוליה גבי מקח וממכר, שאם מכר אדם לחבירו ערוגה, צריך ליתן לו גבול טפח סביב. מה רגל טפח. כלומר להכי כתיב רגלך אצל גן, מה רגל טפח כול'. והאיכא מקום קרנות. ציור הקונטרס לא יתכן פירושו. שהרי זרע כל הערוגה, ולא ציירה לפי הך אתקפתא [דאתקיף] והא איכא מקום קרנות. ויתכן שהמעתיקים קילקלו השורה, והמאור הגדול ציירה כראוי. (והאיכא) [והכי איכא] לציירה לפי הך קושיא דוהא איכא מקום קרנות וכשיפרש הקונטרס שבין שני הטפחים של גבוליה והאלכסון לא יהא זרע של ערוגה זו כנגד שורה של ערוגה שכנגדה אלא רחוק מעט, ויכול לצמצם להיות שני טפחים בין זרע של ערוגה זו לערוגה שכנגדה כממלא את הקרנות, כגון זה. [הציור חסר פה]. דהשתא כל הקרנות מלאות, ואינו יכול לזרוע בכל סביבות ערוגה זו כלל שלא יהא רחוק הזרע בכל צדדין שלשה טפחים.
<h2>דף פה:</h2>
גזרה שמא ימלא את הקרנות. כלומר משום הכי מוקמינן מתניתין בערוגה בחורבה, שאם עושה אדם ערוגה ששה על ששה וזורע בה חמשה זרעונים, וגבולה טפח, ומקיפה ערוגות מכל צד, וגבולם כמה טפחים, חיישינן שמא ימלא את הקרנות. שבערוגה עצמה אדם נזהר לזורעה כראוי, אבל בשביל שאר הערוגות שסביב לזאת אינו נזהר כשזורע זאת, שסבור שהערוגות לא יתערבו יחד. ואתי לטעות ולמלא את הקרנות ולזרוע סביב אם נתיר לו לעשות ערוגה בין הערוגות. הפקיע תלם אחד. הא דתנן ארבעה לארבע רוחות ואחד באמצע, אם זרע אותו תלם שבאמצע על פני כולה של ערוגה, מי חשיב היכר משום דזרע שורה בפני עצמה באמצע אע"פ שמתחבר הראשון כגון זה [חסר הציור]. בא עירבוב. התלם, שמתערבין לשאר שורות בצפון ודרום. וביטל את השורה. ואין כאן היכר, הואיל ויש עירוב לראשין. אין עירבוב מבטל את השורה. והיכירא הרבה איכא. ואין השורה האמצעית בטילה לגבי מינין שבצפון ושבדרום, דהויא שורה חשיבא באפי נפשה. דלא דמי לגרעין שהוא באמצע הערוגה וצריך להרחיק הגרעין שלשה טפחים מכל הצדדין. אבל השורה חשובה היא והיכירא איכא. חמשה וממלא. ואותו הרבוע שסביב העיגול זורע כולו ממין אחד, אבל א"צ לזרוע מאותו המין של עיגול. במחריב בין הביניים. ולית [ליה] [דרבי יוחנן]. דודאי לר' יוחנן הא דאמרינן לעיל אין ראש תור בערוגה. אבל כיון שמחלקים שני טפחים [דהא] היכירא גדולה יש כאן.
<h2>דף פו.</h2>
בטבלא מרובעת. ממה שמאריך בו. ולא אמר ששה טפחים, על ששה טפחים איכא להבין דערוגה של עיגול אתא למעוטי דלאו ערוגה היא, וליכא היכירא כשעשאה בענין שפירש רבי יוחנן. מנין לפולטת. האי מנין ודאי דלא כר' עקיבא כדמוכח לקמן בברייתא. כל זמן שאינה פולטת טהורה, דהויא טומאת בית הסתרים. וכשפולטת טמיאה, שנוגעת השכבת זרע מבחוץ בבשרה שלא במקום סתר אלא במקום גלוי. ושכבת זרע אב הטומאה לטמא אדם ובגדים, כדכתיב בקרא בהדיא. מנין שקושרין לשון וכו'. למה לקרא להאריך כל כך, ליכתוב יתכפרו עונותיכם, כשני למה לי, וגם יאדימו כתולע כצמר יהיו [למה לי]. אלא לומר לך שמקום שאנו עושין לליבון חטא, כגון שעיר המשתלח יש לקשור בו שני, הילכך האריך קרא לאשמועינן הכי.
